מאירי על יבמות ק״ז

1 בעזר הצור:

2 בית שמאי אומרין וכו' זה הפרק העיקר בו לבאר עניני החלק השני ר"ל הלכות מיאון אלא שנתגלגל בקצת עניני החלק הראשון ר"ל הלכות יבום וחליצה ובקצת עניני החלק הרביעי באיסורי ביאה והוא שמצד שהמיאון הוא בנשואי הקטנה שאינם נשואין גמורין נתגלגל לבאר בקטנה שגירשה והחזירה אם מותרת ליבם ובשני אחים נשואים שתי קטנות ומת בעלה של אחד מהם שתצא האחרת משום אחות אשה וכיוצא באלו בעניני איסורי ביאה וכן במי שיש לו נשים רבות קטנות או חרשות או חרשת ופקחת וכן קטנה וגדולה היאך דינם בעניני יבום וחליצה וכיוצא בענינים אלו ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לששה חלקים הראשון אי זו ראויה למאן או צריכה למאן ואיזו אינה יכולה למאן או אינה צריכה למאן וכיצד ממאנת ובמי ממאנת השני אם אחר שמיאנה נשאר ביניהם שום סרך נשואין ליאסר בקרובות אם לאו ואם מותרת לחזור לו וכן אם גירשה בגט מה דינה השלישי במה שנתגלגל בענין איסורי ביאה במגרש אשה והחזירה אם מותרת ליבם ובשני אחים נשואים שתי אחיות קטנות ומת אחד מהם אם תצא משום אחות אשה הרביעי במה שנתגלגל בו בעניני יבום וחליצה במי שהיה נשאוי שתי קטנות או שתי חרשות או פקחת וחרשת או גדולה וקטנה או קטנה וחרשת וכן כיוצא באלו כיצד דנין בהם ליפטר או ליפסל אחת בביאתה או חליצתה של חברתה החמשי ביבם קטן שבא על יבמה קטנה או גדולה כיצד דנין בה הששי כשיש מחלוקת ביניהם שהיא אומרת שאינה יכולה להתיבם לו כגון שאמרה פסלני בגט או שנדרה הנאה מיבמה כיצד דנין בה זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שנתגלגלו בו קצת דברים שלא מן הכונה כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם:

3 והמשנה הראשונה ממנו תחל בביאור החלק הראשון והוא שאמר בית שמאי אומרין אין ממאנין אלא ארוסות בית הלל אומרין ארוסות ונשואות ב"ש אומרין בבעל ב"ה אומרין בבעל וביבם ב"ש אומרין בפניו ושלא בפניו ב"ש אומרין בב"ד ב"ה אומרין ושלא בב"ד אמרו בית הלל לב"ש ממאנת והיא קטנה אפילו ארבעה חמשה פעמים אמרו להן ב"ש אין בנות ישראל אלא ממאנת וממתנת עד שתגדיל ותמאן ותנשא אמר הר"ם בפני בית דין בפני ג' מומחין ומאמר בית הלל שלא בבית דין ירצו בזה ג' ואע"פ שלא יהיו מומחין ופסק אין מיאון בשנים ואמר עד שתגדיל ותמאן ותנשא לאלתר ובאה הוא"ו במקום זה אולם שתמאן ותתארס והיא קטנה הנה לא יתירו זה ב"ש שאי אפשר בהן המאון שנית לפי שאצלם אין ממאנין אלא ארוסות כמו שקדם מדבריהם:

4 אמר המאירי אין ממאנין אלא ארוסות כלומר אין נזקקין בקטנה שהשיאוה אמה ואחיה למיאון אלא בשנתקדשה לבד הא משנשאת אין נזקקין למיאוניה ופירשו הטעם בגמרא שאין אדם רוצה שיטרח בסעודה ושאר הוצאות להפסד ואם תאמר שיכולה למאן מימנע ולא נסיב ומכל מקום לא אמרוה בית שמאי אלא לכתחלה ר"ל שאע"פ שמיאנה בפנינו אין נזקקין לכתוב לה גט מיאון להתירה הא אם הוזקקו והתירוה הותרה וכל שכן אם נשאת ולשון ממאנין מוכיח כן שהוא בנוי על שם זכרים והוא פועל יוצא לבית דין על דרך מה שאמרו ק"ו א' ממאנין אע"פ שאין מכירין ואלו היה חוזר להן היה אומר אין ממאנות אלא ארוסות בלשון נקבה ואף אתה למד דבר זה ממה שאמרו למטה בענין מיאון שלא בפניו שהקשו בית הלל לבית שמאי מפישון הגמל שמיאנה אשתו נשואה ושלא בפניו והשיבו בית שמאי פישון הגמל במדה כפושה מדד לפיכך מדדו לו במדה כפושה כלומר שהיה מתנהג עמה בפחיתות ומכלה נכסי מלוג שלה והתירוה למאן אע"פ שנשואה היתה ושלא בפניו ואלמלא שאם הוזקקו והתירו הותרה מה הועילו בתשובתם ומפני שמדד במדה כפושה נתיר אנו אשת איש של דבריהם אלא שאם מיאנה מיאנה ולפישון הגמל מתוך שהיה עושה שלא כהוגן מדדו לו כמדתו והתירוה לכתחלה ודבר זה נזכר הוא בהדיא בתלמוד המערב בענין פישון הגמל אלו העושה דבר שלא כשורה שמא מתירין ערוה שלו אלא הדא אמרה אף על דעת בית שמאי עברה ומיאנה מן הנשואין מיאוניה מיאונין:

5 ובית הלל אומרין אפילו נשואות ואין חוששין לדילמא מימנעי דתרויהו ניחא להו דליפוק עליהו שמא דאישות ולא מימנעי והילכך נזקקין בין לנשואות בין לארוסות והלכה כבית הלל ולפי דרכך אתה למד שאף הארוסה צריכה למאן וכן נראה בגמרא במה שאמרו בה דהוו מיקדשן מעיקרא וכן שאמרו איזהו מיאון כל שאמרה אי אפשי בקדושין שקדשוני אמי ואחי וכן בשמועת שלש מדות בקטן שבמסכת גיטין ס"ה א' אמרו וכנגדן בקטנה מתקדשת למיאון ר"ל להצריכה מיאון ומכל מקום גדולי הפוסקים כתבו בתשובת שאלה שקטנה שקדשוה אמה ואחיה אין צריכה מיאון וממה שאמרו במשנה שלמטה אי זו היא קטנה שצריכה למאן קטנה שהשיאוה אמה ואחיה ולא אמר שקדשוה וקצת גדולי הדורות סבורים להכריע כדי לישב שאר השמועות שכל שקבלה היא קדושיה צריכה מיאון אבל אם קבלום אמה ואחיה אף לדעתה אין צריכה מיאון שלא תקנו שליחות לקטן אבל כשהשיאוה ר"ל שהכניסוה לחפה לדעתה אע"פ שהם קבלו הקדושין צריכה למאן והיינו דקתני שהשיאוה והיינו נמי דאמר ר' חנינא בן אנטיגנוס כל שאינה יודעת לשמור קדושיה אינה צריכה למאן דמשמע שהיא בעצמה קבלתם וכשהיא יודעת לשמור צריכה מיאון אלא שעדיין קשה לפרש זו שאמרו אי אפשי בקדושין שקדשוני אמי ואחי שמשמען של דברים שהם קבלו הקדושין בשבילה ואעפ"כ צריכה מיאון אלא שהם מפרשין כאלו אומרת אי אפשי בקדושין שפתוני אמי ואחי לקבלם ומכל מקום תמה הוא היאך נדחוק עצמנו להתיר דבר שלא נאמר בתלמוד בפירוש וכן צריך לדקדק שמאחר שאף לבית שמאי בנשואות אם הוזקקו הוזקקו אלמא לבית הלל מיהא שהלכה כמותם נזקקין לכתחלה ואף במיאון של רשות שהרי סתמא קתני לה והרי הקשו למטה על משנת מלמדין אותה שתמאן ממה שאמרו לעולם יתרחק אדם מן המיאונין עד שהוצרך לתרצה במיאון של מצוה ואם תאמר שאף זו במיאון של מצוה הא סתמא קתני אלא איפשר שלא נאמר להתרחק מהם אלא שלא להשתדל בכך על הדרך שאמרו מלמדין את הקטנה שתמאן אבל כל שבאים לפנינו אין נמנעין מלהזקק להם שהרי אם אנו נמנעין אף היא אומרת בפני שנים שבשוק ודיה ומכל מקום בתלמוד המערב הקשוה בלשון זה ובית דין יושבין במיאונין והא תני ברח משלשה דברים מן המיאונין וכו' ותירצו בה תפתר דהוו עסקין במילא אחרי ואתא עובדא קומיהון ולענין פסק למדת עכשו שממאנין אף לנשואות אלא שאין משתדלין בכך אלא לדבר מצוה ולתלמוד המערב אין נזקקין לכתחלה אלא שאם נזדמן כן לפנינו נזקקין להם ושאף הארוסה צריכה מיאון ולדעת קצת דוקא בקבלה היא קדושיה:

6 ואחר כך חזרו וחלקו בענין אחר שבמיאון והוא שלבית שמאי אין ממאנת אלא בבעל ולאו בעל דוקא שהרי לבית שמאי אין ממאנין אלא ארוסות אלא לארוס קאמר ומצינו כיוצא בו כתובות נ"ז א' נותנין לבתולה שנים עשר חדש משתבעה הבעל לפרנס את עצמה וכן בנדרים ס"ח א' לגבי ארוס אמרו בעל מיקלש קליש ולאו מיגז גייז כך פירשוה רוב מפרשים ולדעתי בעל דוקא ולשיטה שכתבנו שאף לבית שמאי אם מיאנה בבעל והוזקקו לה הותרה ואמר דוקא בבעל אבל אם מת ונזדקקה ליבם אי איפשר לה למאן ביבם דנשואין דבעל דמדעתה מציא עקרא זיקה דיבם לא מציא עקרא ובית הלל סוברים אף ביבם ופירשו בגמרא שלא סוף דבר שממאנת למאמרו אם קדשה ואינה צריכה גט אלא אף לזיקתו כלומר שאינה צריכה חליצה והלכה כבית הלל:

7 וחזרו וחלקו בענין זה שבית שמאי אומרים דוקא בפניו כלומר שאין נזקקין למיאוניה אלא בפני הבעל שמא אלו היה הבעל כאן היתה בושה ממנו ולא תמאן ובית הלל אומרים אף שלא בפניו דגלויי מילתא בעלמא הוא ומה לי בפניו מה לי שלא בפניו והלכה כבית הלל ואף בזו לא אמרוה בית שמאי אלא לכתחלה כמו שיתבאר מזו שכתבנו בפישון הגמל:

8 וחזרו וחלקו בה שבית שמאי אומרים דוקא בבית דין ובית הלל סוברים אף שלא בבית דין ופירשו בגמרא שאף בית הלל מצריכין לשלשה אלא שבית שמאי מצריכין לבית דין מומחין אבל הדיוטות אין בקיאין בדרישות וחקירות ויבאו לטעות להתיר אף בהשיאה אביה ובית הלל סוברים אפילו הדיוטות ואין חוששין לבית דין טועין ובזו אין הלכה כאחד מהם אלא אף לבית דין הדיוטות אין אנו צריכין אלא שתמאן בפני שנים אפילו הדיוטות ודיה ולענין ביאור מיהא יש שואלין לבית שמאי אם כן היכא דליכא מומחין אין מיאון ואם כן בזמן הזה מיהא מיאון בטל ופירשו שבזמן הזה או כל היכא דליכא מומחין עבדינן שליחותייהו וכדאיתמר גבי גיטין בפרק המגרש הא כל דאיכא מומחין צריך מומחין ולבית הלל אפילו במקום מומחין כשר בהדיוטות:

9 אמרו להן בית הלל לבית שמאי ממאנת והיא קטנה אפילו ארבעה וחמשה פעמים בזה אחר זה ואפילו כמה ובית שמאי אומרים אין בנות ישראל הפקר אלא ממאנת פעם וממתנת מליארס עד שתגדיל אבל אינה מתארסת אחר שמיאנה שמא תחזור ותמאן ויהא הדבר כהפקר או תמאן ותנשא ר"ל שאחר שמיאנה אם רוצה באחר תנשא לו תכף לקידושיה שלא תוכל עוד למאן שהרי בית שמאי סוברין שאין ממאנין אלא ארוסות ואע"פ שאף בית שמאי לא אמרוה אלא לכתחלה מכל מקום כל שאין נזקקין לה אין הדבר מצוי למאן ולמדת שזו שאמרו ותמאן ותנשא או או קתני כלומר או תמתין מליארס או תמאן ותנשא וכן פירשוה בגמרא ודבר זה אע"פ שהוא מחלוקת רביעי ושהלכה בו כבית הלל תלוי הוא בשלישי כלומר שבית הלל אמרו לו היאך נצריך בית דין מומחין והקטנה יכולה למאן ארבעה וחמשה פעמים ונמצאו דברי חכמים חוכא וטלולא והשיבו בית שמאי שאף אנו אין נזקקין לה אלא לאחד:

10 זהו ביאור המשנה והלכה בכלם כבית הלל חוץ מזו שבבית דין שאין הלכה כאחד מהם כמו שביארנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

11 אע"פ שפסקנו במיאון הנשואות שאין הלכה כבית שמאי מכל מקום נאמרו בסוגיא זו דברים בטעם שלהם שאנו צריכים להם לענין פסק והוא שאמרו אמר רב יהודה אמר שמואל מאי טעמיהו דבית שמאי לפי שאין תנאי בנשואין ר"ל שאפילו קדש על תנאי כל שבעל סתם אנו דנין שמחל על תנאו שאין אדם מכניס עצמו לעשות ביאת נשואין שלו בספק זנות ואלו היתה הנשואה יכולה למאן הכל סבורים שעל תנאי נתקדשה ונשאת ויבאו לטעות לומר אף במקום אחר שיש תנאי בנשואין ואע"פ ששמואל סובר יש תנאי בנשואין ר"ל שעל דעת קדושין הראשונים בעל וכדאיתה בפרק המדיר ע"ג א' והיאך הוא אומר טעם זה בכאן שמואל אליבא דבית שמאי קאמר אי נמי אף שמואל מודה שאסור לו לבעול בתליית תנאי והקשו בה נכנסה לחפה מאי איכא למימר שבודאי לדעת בית שמאי כל שיצאה מכלל ארוסה אינה ממאנת וכל שנכנסה לחפה יצאה לה מכלל ארוסה והרי אין כאן ביאה שתאמר שבשבילה נמחל התנאי ותירץ לפי שאין תנאי בחפה כלומר שהחפה לענין זה כנשואין גמורין שכל שהכניסה לחפה מחל התנאי שכל כניסה לחפה כונת ביאה היא וחזר והקשה מסרוה לשלוחי הבעל מאי איכא למימר שאף זו יצאה מכלל ארוסה ואינה ממאנת לבית שמאי והרי אין כאן ביאה ולא כונת ביאה שנאמר שבשבילה נמחל התנאי ותירץ לא פליגי רבנן ואין גורסין מסר האב וכו' שאלו בחייו היא ואביה קבל קדושיה אין מקום למיאון ויש גורסין מסר האב ופירושה בנעשית יתומה בחיי האב שיכולה למאן ובית הלל אע"פ שמודים שאין תנאי בנשואין ובחפה והיה לנו לחוש שלא ליזקק למיאון הנשואה מחשש שמא יבאו לומר שיש תנאי בקדושין ובחפה אין כאן חשש שהכל יודעין שנשואי קטנה דרבנן וכשהיא ממאנת אין אומרין שתנאי היה שם אלא שאומרין שאף חכמים לא תקנום אלא על תנאי זה שאם תמאן יהא מיאונה מיאון ולמדת מסוגיא זו לענין פסק שאף כניסה לחפה אין בה תנאי וכל שקדש על תנאי וכנס סתם אע"פ שלא בעל מחל על תנאו אבל מסירת האב לשלוחי הבעל אינה מפקעת תנאי ויראה לגאוני ספרד שאף מסירה לבעל עצמו כל שאין שם כניסה לחפה או אי זה יחוד עדין התנאי קיים ויש מפקפקין לומר שלא הודו בית הלל בזו שאין תנאי ולדבריהם דבית שמאי הוא שמתרצים כן כלומר לדידן יש תנאי אלא לדידכו כו' ואע"פ שבנשואין כבר פסקנו בפרק המדיר שאין תנאי בחפה מיהא יש לחלוק ואף גדולי הדורות כתבוה כן ר"ל שיש תנאי בחפה אלא שמכל מקום שיטת הסוגיא מוכחת כדעת ראשון ואף בכל מקום את מוצא שהיחוד כביאה ורבה ורב יוסף פירשו טעם דבריהם של בית שמאי לפי שאין אדם עושה בעילתו זנות ואלו יכולה למאן מימנעי ולא נסבי כי היכי דלא תהוי בעילתם זנות ואף בנכנסה לחפה לא ניחא ליה לאיניש דתהוי חפה דאיסורא ובמסרו לשלוחי הבעל מיהא משום דלא פלוג רבנן אבל לבית הלל כל דאיכא כתובה וקדושין לא קרו לה ביאת זנות ולמדת שכל שלא בכתובה אע"ג דאיכא קדושין ביאת זנות היא ורב פפא פירש הטעם משום פירי דאי מציא למאן שמיט ואכיל להו ולבית הלל אדרבה משבח להו כי היכי דלא תמאן ורבא פירש משום טורח סעודה ומימנע ולא נסיב כדפרישנא במתניתין וממה שלא שאלו לרב פפא ולרבא נכנסה לחפה מאי איכא למימר אתה למד שנכנסה לחפה אף בלא ביאה זוכה הבעל בפירות וכן נוהגים לעשות בו סעודה ומכל מקום מסר לשלוחי הבעל וכו' לא איצטריך למיבעי דהוה מתרץ ליה נמי לא פלוג רבנן ומכל מקום יש לומר גם כן שאף מסר האב לשלוחי הבעל יש לו פירות שמאחר שהוא יורשה משנמסרה לשלוחי הבעל אע"פ שלא נכנסה לחפה כמו שביארנו ברביעי של כתובות מ"ח ב' אף הוא זוכה בפירות וכן ראיתיה לתלמידיהם של גדולי הדורות וכן כתבו שסעודה היו עושין במסירת האב ומתוך כך לא שאלו בה גם כן מסר האב מאי איכא למימר:

12 זה שביארנו במשנה שלדעת בית הלל ממאנת אף ביבם נחלקו בה ר' אושעיא ועולא שלדעת ר' אושעיא ממאנת דוקא במאמרו של יבם שלא להצטרך גט מאותו מאמר אבל אינה ממאנת בזיקתו וצריכה חליצה לזיקתה על כל פנים ופירשו תחלה הטעם שהמאמר שאינו אלא מדעתה וכמו שאמרו שהעושה מאמר ביבמתו שלא מדעתה לא קנה מציא עקרא זיקה דבעל כרחה לא עקרא והקשו והרי ביאה דבעל כרחה כלומר שקונה אותה בביאה בעל כרחה וכשקנאה בביאה ונסתלקה הזיקה מציא ממאנת ואם תאמר ואם הביאה בעל כרחה מיאון היא פירושו דבעיא ליה אלא שאינה רוצה עכשו בביאה אלא ביאה ומאמר דאיהו קא עביד מציא עקרא זיקה דרחמנא רמא עליה לא מציא עקרא והואיל ולא מיאנה בראשון אי אפשר שלא ליזקק ליבם מכח קדושיו אחר שלא מיאנה בהם ואם כן לדעת בית שמאי אינה ממאנת אף למאמרו ואם תאמר לבית שמאי מה בין קדושין אלו לקדושי הראשון קדושי הראשון כל שהיא ממאנת בהם לא נפסלה לכהונה אבל מאמר של יבום אם תמאן בהם עדין צריכה חליצה לזיקתה הואיל ואינה ממאנת לזיקתו ולמדת לדעת זה שאע"פ שאינה ממאנת לזיקתו ממאנת היא ביבם אחר שקנאה בביאה ולדעת עולא ממאנת אף לזיקתו ואינה צריכה חליצה מאי טעמא נשואי קמאי קא עקרא כלומר עכשו ממאנת בנשואין הראשונים ובכל מה שבא מחמתם ואע"פ שאמרו במשנת פרק ראשון ב' א' כל היכולה למאן ולא מיאנה צרתה חולצת ר"ל שכל ערוה שהיתה נשואה לאחיו בקטנותה והיתה יכולה למאן בחיי בעלה ולא מיאנה עד שמת אחיו ועדין היא קטנה אע"פ שאינה ממאנת עכשו צרתה חולצת שמאחר שאין קדושי הערוה קדושין אלא מדברי סופרים אין כח בהם לפטור צרה מכל וכל אלא חולצת ואם איתה תמאן השתא וצרתה תתיבם צרת ערוה שאני שאפילו מיאנה אינה מתיבמת הואיל ובשעה שנזדקקה נראית כצרת בתו ועל הדרך שאמרו מיאנה בבעל מותרת לאביו שהרי עקרה קדושיו במיאוניה ונמצאו הקדושין כמי שאינן מיאנה ביבם אסורה לאביו מפני שבשעת נפילה נראית ככלתו ר"ל אשת המת הואיל ולא מיאנה באותו שמת ולענין פסק גדולי הפוסקים פסקו כעולא וממאנת אף לזיקתו וכן נראה שהרי רב ושמואל ור' יוחנן בענין מיאנה לזה על דעתו הם דורשים ובאים כמו שנבאר ומכל מקום יש פוסקים כר' אושעיא ואף לדבריהם ממאנת היא ביבם אחר שנסתלקה הזיקה ר"ל אחר שקנאה אלא שעיקר הדברים שממאנת אף לזיקתו ומיאנה ביבם מיהא אסורה לאביו שכל שלא מיאנה בראשון נעשית בשעת מיתה ככלתו גמורה שכל שלא מיאנה בראשון הכל דנין נשואיה עמו כשאר נשואין ואסורה לאביו וכן אתה דן בכל חמש עשרה נשים שמיאנו ביבם שצרותיהן אסורות מפני שבשעת נפילה נראו כזקוקות:

13 זה שפסקנו שממאנת היא ביבם אף לזיקתו ופירשנו הטעם משום דנשואי קמאי קא עקרא לא סוף דבר כשפירשה איני רוצה בנשואי אחיך המת ולא בזיקתך אלא אף כשמיאנה בו בסתם אף אנו דנין שכך הוא ענין מיאונה ויש חולקים בזו ואל תחוש לדבריהם שהרי על כרחך ר' אושעיא שאמר שאינה ממאנת לזיקתו ענינו אף במפרשת שכל שלא מיאנה בנשואין הראשונים כבר רצת בהם והוו להו קדושין גמורין לעשות זיקתן זיקה גמורה שאלמלא כן זו שהקשו לעולא ממתניתין דכל היכולה למאן כו' אף לר' אושעיא היו יכולים להקשות בה אלא שאף במפרשת כן ואם כן אף כנגדו לעולא אף בסתם כן בלא ספק:

14 אע"פ שהיבמה שמיאנה ביבם נאסרה לאביו לשאר אחין מיהא נחלקו בה רב ושמואל ורב אסי שלדעת רב מיאנה בזה אסורה לשאר אחין מידי דהוה אבעלת הגט דכיון דאיתסרא לחד איתסרא לכולהו ואף לדידיה נמי אסירא הואיל ומיאוניה הפקיעו הזיקה נראית כעין אשת אח ומכל מקום אף לרב אם פירשה שאינה ממאנת אלא לזה בלבד מותרת בין לו בין לאחין מאחר שהיא רוצה להתיבם אין מיאוניה אוסרין כלום ולדעת שמואל מיאנה לזה מותרת לזה דלדידיה ודאי הוא דאסירא שכל אצל זה נשואין ראשונים היא עוקרת ומפני מראית העין אסורה לו כעין אשת אח שלא במקום מצוה אבל לאחים מותרת דלגבי אחין ליכא מראית העין שהרי זו לא עקרה אלא זיקתו של זה אבל זיקת שאר הבית עדין במקומה עומדת ומאחר שכן אף היא לא נפטרה במיאונו של זה משאר אחים הא מיניה מיהא איסתלקא לה ואם מתו שאר אחין מותרת לעלמא ולקרוביו של זה שמיאנה בו ולא דמיא לבעלת הגט דבעלת הגט איהו קא דחי לה וודאי למיסרה אכולהו קא מיכוין דאי לא מכוין אלא למיסרה אנפשיה לישבקה ותיעגן ותיזיל אבל זו איהי קא דחיא נפשה ולא דחיא נפשה אלא לגבי האי והילכך מותרת לשאר אחין ולדידיה מיהא אסירא כדפרישנא ואם מיאנה בכלם אסורה לכלם ולרב אסי מותרת אף לזה שמיאנה בו ולאו משום דאינה ממאנת לזיקתו דבחד יבם הכי נמי דמציא ממאנה אלא דהכא בשני יבמים מיירי וקסבר אין מיאון לחצי זיקה והרי המיאון כמי שאינו אחר שאינה ממאנת בכלם הא כל שמיאנה בכלם נאסרה לכלם וכי אתא ר' יוחנן אמר מותרת לאחין כשמואל ולפי דרכך למדת דכולהו סבירא להו ממאנת לזיקתו כעולא דהא כולהו מודו דלדידיה אסירא ואפילו רב אסי בחד יבם מודה ומכאן ראיה ברורה לפסוק כעולא כמו שכתבנו למעלה ובדין זה מיהא הלכה כשמואל ור' יוחנן ומיאנה לזה אסורה לו ומותרת לשאר אחין וטעם הדבר כמו שרמזנו דלדידיה אסירא משום מראית העין כלומר שכשממאנת ביבם לא מסקי אינשי אדעתייהו דנשואי קמאי קא עקרא אלא ביבם בלחוד היא דממאנה והרי היא עוקרת זיקה שיש לה אצל זה והויא לה לגביה כאשת אח שלא כמקום מצוה ולגבי שאר אחים מיהא דאיהי לא עקרא זיקה דידהו שריא וכיון שמותרת לאחים הויא לה לכולי עלמא יבמה לשוק:

15 ולפי דרכך למדת שהממאנת ביבם שהותרה לשאר אחים לא הותרה אלא משום דלא דחיא נפשה מינייהו ולגבי דידהו הויא לה אשת אח במקום מצוה הא לזה שמיאנה בו אסורה וכן הדין לקרוביו של זה שמיאנה בו ולקרובי בעלה המת כגון בנו שכמו שנאסרה לאביו כך לשאר קרובים האסורים באשתו של מת אע"פ שהותרה לאחים כמו שכתבנו וגדולי המחברים כתבו שלא נאסרה ממאנת ביבם אלא לאביו אבל לשאר קרובים מותרת בהם כאחים ועיקר הדברים כדעת ראשון ומטעם שכתבנו ועוד ראיה שהרי פסקנו כאן שממאנת לזיקתו ולמטה אמרו אין מיאון לאחר מיתה אף במקום מצוה והוא שאמרו שם הרי שהיתה אשת אחי אמו שהיא שניה לו ונשאה אחיו ומת מהו שתמאן ותעקרינהו לנשואיה יש מיאון לאחר מיתה במקום מצוה או לא והעלוה לאיסור ואם כן היאך פסקנו ממאנת לזיקתו ותירצו בה גדולי הפוסקים דהתם מפני שנראית בשעת מיתה כאשת אחי אמו ולמדת שהממאנת באחי אמו אסורה לו ואע"פ שאינה לזה אלא של דבריהם כל שכן לקרובים האסורים מן התורה ומכל מקום יש מתרצים דהתם היינו טעמא משום דאין מיאון אלא במה שנשאר מזיקתו עליה ביבם או בבעל אבל כשמת בלא יבם והיא מותרת לשוק מה ענין במיאון זה אחר שרצת בו כל ימי חייו:

16 לענין ביאור זה שאמרו מאן לא הודו לו אביי אמר רב ורבא אמר ר' אושעיא ואמרי לה רב אסי כך הצעתו של דבר אביי סבר דר' יוחנן דקאמר מיאנה בזה מותרת לאחים פירושו אף לזה שמיאנה בו ומפני שאינה ממאנת לזיקתו ואין מיאונה כלום והרי רב שאסרה לכלם חולק עמו אבל רב אסי ור' אושעיא הודו לו ר' אושעיא כמימריה ורב אסי משום דקסבר דרב אסי אף ביבם אחד אמרה ושמואל לא צריך למימר דאודי ליה דהא דשמואל ור' יוחנן חדא מילתא היא לגמרי רבא אמר לא הודו לו ר' אושעיא כלומר אף ר' אושעיא וכל שכן רב אבל ר' אסי הודה לו ומשום דרבא נמי סבירא ליה דר' יוחנן מותרת לאחין קאמר ואפילו לדידיה ומשום דאין מיאון לחצי זיקה הא ביבם אחד מיאונה מיאון ואסורה לו וכן בהרבה יבמים אם מיאנה בכלם אסורה לכלם ונמצא שלא כדעת רב דהא לרב אף בחצי זיקה יש מיאון ואסורה לכלם ודלא כר' אושעיא דלר' אושעיא אף במיאון של כל הזיקה אין מיאון ומותרת לכלם אבל רב אסי אתיא שמעתיה הכי כדאסיקנא בה ואמרי לה רב אסי פירושו וכל שכן רב ור' אושעיא ומשום דסבירא להו דר' יוחנן מותרת לאחין קאמר הא לדידיה אסירא דיש מיאון לחצי זיקה ואתיא דלא כרב דאלו לרב אף לאחין אסירא ודלא כר' אושעיא דאלו לר' אושעיא אף לדידיה שריא ודלא כרב אסי דהא ר' יוחנן אפילו במקום הרבה יבמין אמרה והלכה כדבריו כמו שביארנו:

17 כבר ביארנו במשנה שלענין מיאון בשלשה אם מומחין וכבית שמאי אם הדיוטות וכבית הלל אין הלכה כאחד מהם אלא כר' אלעזר ור' שמעון שהכשירו אף בשנים מכל מקום יש מפרשים דוקא דיעבד אבל לכתחלה צריך שלשה והיינו דקאמר מכשירין כלומר בדיעבד וכן כתבוה גאוני הראשונים והרבה למדים מהם שאפילו דיעבד דוקא בשנים אבל באחד אפילו דיעבד לא ומכל מקום גדולי הרבנים נראה שסוברים שאפילו מיאנה בפני אחד כל שאחרים שומעיו מבחוץ ומעידים שמיאנה מיאונה מיאון שהרי למטה ק"ח א' פירשו שגרה בעלה אצל חנוני אין לך מיאון גדול מזה אע"ג דליכא אלא חנוני והדברים רופפים:

18 המשנה השניה והכונה בה בענין החלק הראשון גם כן והוא שאמר אי זו היא קטנה שהיא צריכה למאן כל שהשיאתה אמה או אחיה לדעתה השיאוה שלא לדעתה אינה צריכה למאן ר' חנניה בן אנטיגנוס אומר כל תינוקת שאינה יכולה לשמר את קדושיה אינה צריכה למאן ר' אליעזר אומר אין מעשה קטנה אלא כמפותה היתה בת ישראל לכהן לא תאכל בתרומה בת כהן לישראל תאכל בתרומה אמר הר"ם פי' ענין אמרו איזה צריכה למאן שהיא לא תצטרך למאן בפני שנים אבל תלך ותנשא ותעשה מה שתרצה וזאת היא אשר אינה יודעת לשמור שתהיה פחותה מו' שנים ולנו שנבחין על שעור הבנתה ודעתה מו' שנים עד שלמות י' שנים אמנם אחר הי' שנים הנה היא צריכה למאן בהכרח ואע"פ שהיא בתכלית הסכלות ופחות מו' שנים אינה צריכה למאן בהכרח שהיא בתכלית ההבנה והלכה כר' חנינא בן אנטיגנוס ואין הלכה כר' אליעזר אבל העקר אצלנו נושא קטנה הרי היא כאשתו לכל דבר אלא שיוצאה במיאון בלתי גט ומה שיתחייב שתדעהו שהבת ממאנת עד שתביא שתי שערות אחר י"ב שנים ויום אחד לפי שקודם הזמן היא שומה או עד שיודע שהיא אילונית זה כאשר לא בא עליה בעלה אבל כאשר נבעלה אחר י"ב שנה אינה יכולה למאן ואע"פ שלא הביאה שתי שערות מפני שאנחנו נאמר שמא נשרו מפני שהיא כבר נקנית בקדושין דאוריתא ר"ל הביאה כמו שהתבאר בקדושין:

19 אמר המאירי אי זו היא קטנה שהיא צריכה למאן כל שהשיאתה אמה או אחיה לדעתה פי' והוא הדין אם השיאה היא עצמה דנשואין תקינו לה אף על ידי עצמה ואע"פ שיש חולקים בזה יקבלו תשובתם ממה שאמרו ק"ח א' בקטנה הראויה למאן שאם נשאת לאחר נשואיה הן הן מיאוניה ואלו אמה ואחיה אין ממאנין בנשואיה אלא שאף נשואין שעל ידי עצמה נשואין הם ולדעתה שאמרו לא סוף דבר להוציא על כרחה ר"ל שאם השיאוה על כרחה שאינה צריכה מיאון שאף גדולה אין קדושיה שעל כרחה כלום אלא לדעתה האמור כאן פירושו שתהא יודעת בענין נשואין על הדרך שאמרו בפעוטות שיהו יודעין בטיב מקח וממכר שכל שאינה יודעת למה נכנסה אינו כלום וכן הדין והענין אם רמוה ולא הודיעוה שהם משיאין אותה והוא שאמרו בתלמוד המערב עבדין לה גנון ומלבשין לה קוזמרין ומדכרין לה גבר זהו שלא לדעתה ואינה צריכה למאן ולא סוף דבר שאינה צריכה מיאון בפני שנים אלא שתלך ותתקדש או תנשא לרצונה כמו שפירשוה גדולי המחברים בפירושי המשנה שהרי זו על כל פנים יהו עדים בנשואיה או בקדושיה והרי נשואיה או קדושיה הן הן מיאוניה כמו שיתבאר אלא שאינה בתורת נשואין ואם מתה אינו יורשה ואינו זכאי במציאתה ובהפרת נדריה שכל שאמרו אינה צריכה מיאון אינו אלא כפתוי בעלמא:

20 ור' חנינא בן אנטיגנוס אף הוא מודה לדברי תנא קמא אלא שמוסיף עליו שאפילו היה לדעתה אם אינה יודעת לשמור כסף קדושיה כראוי אינה צריכה מיאון על הדרך שאמרו בגט שאם אינה יודעת לשמור גיטה אינה מתגרשת והלכה כדבריו ולמדת שאינה צריכה מיאון אלא אם כן הוא לדעתה על הדרך שביארנו ושתהא יודעת לשמור כסף קדושיה הא כל שיש בה שתי אלו צריכה מיאון ומכל מקום דוקא משש שנים עד עשר הא משש ולמטה אפילו פקחת הרבה אינה צריכה מיאון על דעתנו לפי השטה שכתבנו בשמועת שלש מדות בקטן האמורה בפרק התקבל ס"ה א' שעד שהגיעה לזמן פעוטות אינה מתקדשת למיאון ומעשר ולמעלה אפילו סכלה ביותר צריכה מיאון ואם כן כל שאתה מצריכה מיאון דוקא בשלשה דברים והם שנתקדשה או נשאת לדעתה ושתהא מבת שש ולמעלה ושתהא יודעת לשמור כסף קדושיה או שתהא מבת עשר ולמעלה וכבר ביארנו במסכת גיטין שידיעת שמירת זמן קדושיה אינו זמן שוה עם ידיעת שמירת גיטה שידיעת שמירת גיטה לדעתנו הוא בצרור וזורקו אגוז ונוטלו אע"פ שלא הגיעה לשש ומתגרשת על ידי עצמה אף בקדושי אביה ולפי שאנו גורסין שם שבצרור וזורקו כנגדו בקטנה מתגרשת אף בקדושי אביה אע"פ שלא הגיעה לזמן פעוטות שמדת צרור וזורקו והבחנה בין גיטה לדבר אחר שהוא קרוי שם שמירת גיטה מדה אחת היא וכשתאמר מה בין שמירת גיטה לשמירת קדושיה כבר כתבנו שם ששמירת כסף קדושיה צריך לזמן גדול בזמן פעוטות שצריכה לבקיאות שומא כדי שלא תתאונה במכירתה אם באה למכרם וזהו שאמרו שלהתגרש בקדושי אביה דיה בצרור וזורקו ולהתקדש למיאון צריכה שתגיע לזמן פעוטות ויש מפרשים שידיעת שמירת קדושין ושמירת גט אחד הוא וזו שבכאן בהשיאוה אמה או אחיה ודיה בזריקת צרור ונטילת אגוז אע"פ שלא הגיעה לכלל שש כדין גט ומה שהצריכו שם זמן פעוטות להתקדש למיאון בהשיאה היא את עצמה ועיקר הדברים כדעת ראשון:

21 ר' אליעזר אומר אין מעשה קטנה כלום אלא הרי היא כמפותה ולא שיחלוק ר' אליעזר שלא תהא צריכה מיאון שאף הוא מודה שכל שבדעתה ובידיעת שמירת קדושיה ומשש ולמעלה צריכה מיאון אלא לדעתו שאע"פ שצריכה מיאון לשאר דברים מיהא אינה אלא כמפותה ואין בעלה זכאי לא במציאתה ולא בהפר נדריה ואינו יורשה ואינו מיטמא לה ואם נשאת לכהן אינה אוכלת בתרומה ואם היא בת כהן שנשאת לישראל אוכלת בתרומה כללו של דבר אינה כאשתו לשום דבר אלא שצריכה מיאון ואין הלכה כדבריו אלא כל שהיא צריכה מיאון ולא מיאנה הרי היא כאשתו לגמרי ובעלה זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפר נדריה ויורשה ומיטמא לה ואם נשאת לכהן אוכלת בתרומה ואם היא בת כהן שנשאת לישראל אינה אוכלת כללו של דבר הרי היא כאשתו לכל דבר אלא שיוצאה במיאון וכן הלכה וכבר האריכו בה בראיות גדולי הפוסקים בהלכותיהם:

22 זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שכתבנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: